u/HumanCannonball99

אני אחד שלא היו לו חברים במשך הרבה שנים. בבית ספר תמיד הייתי מנודה, מוזר ואף אחד לא אהב אותי. בנות זוג גם מעולם לא היו לי. היו קטעים וסטוצים עם בחורות שנמשכו דייט או שניים, אבל בדרך כלל זה נגמר שם בגלל רגשי נחיתות שלי - שאני חנון, שאני מכוער וכל מיני כאלה. בערך מסוף התיכון התחלתי להכיר אנשים מפורומים שונים - בעיקר מתחומי אירועי מוסיקה אלטרנטיבית בישראל ותחומי עניין משותפים. מכיוון שבמסגרות של לימודים, צבא ועבודה לא היו לי חברים קרובים שהייתי בקשר איתם אז כבר חילחל לי לתודעה שעם אנשים במסגרות הרגילות אין לי שום בסיס לחברות ולכן וויתרתי מראש ובאמת אני בקושי נפגש אחרי שעות הלימודים עם אנשים מהתואר וכאלה, וגם אני לא הבחור הכי פופולארי במקומות כאלה. אני כבר לא בן אדם מוזר, סתם בן אדם שקט שמתקשה להשתלב.

לאחרונה עברתי פרידה ממישהי עוד לפני שנפגשתי איתה. בחיים שלי, כל פרידה מבחורה גורמת לי לנסות לחשב מסלול מחדש בקשר לחיי חברה שלי, גם אם זה משהו שאפילו עוד לא התרחש ורק היה לו פוטנציאל.

הבנתי שבני האדם מתחלקים ל3 סוגים מבחינתי:

אנשים שאני כן נמשך אליהם, אנשים שאני לא נמשך אליהם, ואנשים שאני לא-לא נמשך אליהם, שהם איפשהו באמצע. אותו דבר גם בנשים.

אצל האנשים שאני נמשך אליהם יש מאפיינים של דימוי עצמי גבוה, שפת גוף נוחה ורגועה, חיי חברה תקינים, יש להם שאיפות והם אנשים מעניינים וכיפיים שנוח להיות בחברתם. במקרה של נשים גם מאפיינים חיצוניים תופסים תפקיד חשוב.

אנשים ונשים שאני לא נמשך אליהם: בדרך כלל הם משדרים דימוי עצמי נמוך, מראה מוזנח, לרוב אני מדבר איתם שיחות בגובה הדשא, אין להם מה להציע ובאופן כללי הוייב שלהם די לוזרי וחסר תועלת.

ויש כאלה שאני לא-לא נמשך אליהם - אנשים שכן יש להם חיים תקינים בחברה, משקיעים בעצמם אבל הם פשוט מרגישים רגילים מידי ולא הסגנון שלי מבחינת הלך הרוח שלהם, התחביבים שלהם ועוד. במקרה שלי אני מחשיב כאלה אנשים לרוב האוכלוסיה בעבודה ובלימודים, אלה שציינתי שאני לא מוצא בסיס משותף לקשר איתם.

אני בן אדם שמאוד באופי שלו החיבור לתרבות אלטרנטיבית - אני מצייר קומיקס כל החיים שלי, שומע רוק כבד, פאנק והיפ-הופ, רוכב על סקייטבורד ואני מתכנן גם לעשות גרפיטי. אני מתלבש בסגנון האלטרנטיבי הזה ומחובר להלך הרוח הזה כאילו הוא חלק ממני.

לאחרונה הבנתי שגם לאלה שאני לא-לא נמשך אליהם יש לי זיקה לקשר, אבל זה לא הדדי משום מה. יכול להיות שאני מרגיש שונה מהם והם מרגישים שאני שחצן, פריק או חנון מידי בשבילם. כמובן שהעובדה שהתחלתי את חיי החברה שלי בגיל מאוחר משחקת תפקיד בתפיסת המעמד שלי בחברה ובניהם.

הדימוי העצמי שלי השתפר דרסטית בשנים האחרונות, אין לי יותר רגעים של אימפוסטר סינדרום, אני נראה טוב ומקפיד על טיפוח וספורט ואני איש שיח בעל ידע רחב על כל מיני נושאים, אבל משום מה האנשים היחידים שאני מתחבר אליהם זה חבר'ה מקהילות האלטרנטיב, ובעיקר החבר'ה הפחות מוצלחים - אנשים שחיים על ביטוח לאומי, אנשים עם הפרעות נפשיות, אינסלים, בתולים ועובדים בעבודות סוף מת. חלק מהם אנשי שיח שתמיד כיף לי לדבר איתם על מוזיקה וכאלה אבל אני מרגיש שהם די תוקעים אותי למטה. אני לא בא לשפוט אף אחד אבל קשה לי בחיים עם העובדה שהאנשים היחידים שמוכנים להקיף אותי מרגישים כמו חתולי רחוב, וגם עם חלקם אני בקשר רק מתוך רחמים. אני מרגיש שאני לא רוצה להיות חלק מהם כי אני בן אדם יצירתי עם שאיפות גדולות ודימוי עצמי גבוה (אמנם בעטיפה שברירית של פריחה מאוחרת). שני החברים היחידים שלי שהרגשתי שהם האנשים שאני כן נמשך אליהם כבר לא נמצאים בחיים שלי עקב נסיבות של מעבר לחו"ל ומוות, בהתאמה.

זה די קשה למצוא חברים בסביבה קונבנציונלית שהיא לא סצנות מוזיקה שאני צריך לשוטט בהן עם תחושה של כלב תועה. אני צמסה להבין איך לשנות פאזה כדי לשפר את החיי חברה שלי, כי אני מרגיש שאני משחק בקבוצה הלא נכונה.