u/Grouchy-Ad8131

אני בעיר שכוחת אל בהודו בלי אף ישראלי ברדיוס של מאות קילומטרים. חבר מקומי שם את זה על השולחן ואמר שאני חייב לנסות. וואלה זה אש

אז לפני שבועיים בערך אני וחברה טובה טסנו ביחד להודו לטיול שתכננו הרבה מאוד זמן. כמובן שהיה לנו קונקשן כי כרגע אין טיסות ישירות להודו ובטיסה הראשונה לאבו דאבי היו איתנו במטוס הרבה ישראלים שהמשיכו אח״כ לתאילנד.

נכנסים למטוס, הולכים למושבים ורואים שיושב לנו במקום זוג מבוגר. אומרים להם בעדינות שזה המקום שלנו. הם עושים את עצמם מופתעים ומבולבלים וקמים. מסתבר שהאישה הייתה אמורה לשבת בינינו בשורה (אני ישבתי ליד החלון וחברה שלי ישבה ליד המעבר) אז היא ביקשה מאיתנו להחליף כדי שתוכל לשבת ליד בעלה והסכמנו. יצא שהם ישבו ממש מאחורינו.

יופי, איזה כיף. הטיסה מתחילה ואנחנו ממריאים מהארץ מה שחשבנו שבכלל לא יקרה עם כל האיומים של איראן (לפני שבועיים-שלושה). בקיצור איזה חצי שעה אחרי שהמראנו חברה שלי מורידה את המושב של הכיסא שלה במטוס. פתאום אנחנו שומעים צעקה מטורפת מהאישה של הזוג מאחורינו ״יווו גמרת אותי עם הכיסא שלך טפי עליכום!!!״.

חברה שלי ענתה לה שהיא סהכ הורידה את הכיסא והאישה מאחורה לא מסכימה ומתחילה לצעוק ולקלל. בעלה מצטרף לשיחה ואומר לאשתו בגאווה ״אל תוותרי לה אל תוותרי. הנה למשל זה שלפניי אני לא נותן לו״ אני רואה אותו מחזיק בכוח עם הרגליים את המושב שלפניו ומצביע על הערבי מהאמירויות שיושב לידינו (ומלפניו) שלא מבין בכלל לאיזו סיטואציה הוא נקלע. אני מושך את חברה שלי אלי ואומר לה לא להתעצבן ולהחליק את זה.

עוברות עוד 20 דק. שוב צעקות מהאישה מאחורינו. ״אני אגמור אותך על מה שאת עושה לי. אני אראה לך מה זה״ היא מטלטלת ומנענעת את הכיסא של חברה שלי וצורחת בכל המטוס. מישהו בשורה המקבילה אליהם מנסה להבין מה קורה שם. ״תסתום את הפה ותחזור לאוזניות שלך״ בעלה של האישה צועק עליו. מתפתח ממש אירוע במטוס. האישה צורחת וצועקת. הערבי לידינו מנענע את הראש שלו פשוט בהלם. חברה שלי קמה ומסתובבת אליה כדי להתעמת איתה. אני מנסה למשוך אותה בחזרה. הפעם זה לא עוזר לי. הן מתחילות להתווכח. היא קוראת לדיילת שלא מבינה מה קורה שם. מבקשת לעבור מקום ונעלמת לי לאורך כל הטיסה.

הזוג מאחורה מבסוטטטטט. במשך דקות אני שומע אותם מאחוריי מדברים על איך הם ניצחו את הסיטואציה. והישראלי שיושב לידם זה שהם הכירו במטוס מברך אותם על התעוזה והחוכמה. זהו להפעם. רק אל תשכחו שיש לנו ארץ נהדרת

בתמונה: קבבים

Bruh

טוב, אז ראיתי פה פוסט על קושי במציאת שותפים בתל אביב מה שהביא אותי לחשוב על נקודת הזמן הקצרה בחיים שלי שבה גרתי עם שותפים (שותפה) ולמה מאז נשבעתי שזה לא יקרה יותר. הנה הסיפור. מקווה שתיהנו 💜

קצת מידע מקדים. עזבתי את הבית בגיל מאוד צעיר, ממש אחרי שהשתחררתי כי לא הסתדרתי עם אשתו של אבא שלי (אמא שלי נפטרה כשהייתי תינוק). גרתי שנתיים אצל סבתא שלי והיה לא כיף בלשון המעטה אז אחרי שחזרתי מהטיול הגדול של אחרי צבא (הודו) חיפשתי לעבור לדירת שותפים.

איכשהו יצא שיום אחד ישבתי עם חברים מהטיול והייתה שם מישהי שגם טיילה איתנו שבחיים לא יצא לי לדבר איתה אבל שמעתי עליה והגענו לזה ששנינו מחפשים דירה והחלטנו לחפש ביחד. היא הייתה קצת שרוטה אבל זרמתי. כולם בהודו היינו קצת שרוטים ככה חשבתי.

בקיצור מצאנו דירה (בראשון) ועברנו אליה ומהר מאוד דברים התחילו להשתבש. קודם כל היא לא באמת עבדה. כל היום החברים שלה היו שורצים אצלנו בדירה ומעשנים נייס גאי. אז זה עוד היה סם של בני נוער לפני שזה הפך לסם של נרקומנים. בנוסף לזה היו לה התפרצויות זעם משוגעות וגיליתי שהיא סובלת מהפרעת אישיות גבולית ולוקחת כדורים פסיכיאטריים. לא שזה לא בסדר, גם לי היו בחיים אפיזודות של דיכאון ולקחתי, אבל אצלה לא היה מאוזן בשום צורה. היא הייתה יוצאת עלי על 200 בכל פעם שמשהו לא היה מוצא חן בעיניה.

וזה המשיך להתדרדר. יום אחד היא התקשרה אלי ואמרה לי שהיא חייבת שאני אעזור לה כלכלית כי אין לה כסף ואין לה איך לשלם חשבונות שלנו או לקנות אוכל. עכשיו המצב בינינו כבר לא היה טוב ממילא. אני ליטרלי הייתי מגיע הביתה ובורח ישר לחדר ועוד בנוסף לזה הייתי מלצר בלי תמיכה של הורים. בקושי היה לי שקל על התחת. גם אם הייתי רוצה לעזור לא הייתי יכול. אז אמרתי לה שאין לי איך לעזור לה.

כמה ימים אחרי אני חוזר ממשמרת סגירה בעבודה. השעה 4 לפנות בוקר. אני רואה שהדלת כניסה של הדירה פתוחה. כאילו, פתוחה לרווחה לא רק לא נעולה. נכנס לבית לחדר שלי רואה שכל המגירות פתוחות והפוכות והלפטופ שלי נעלם. הולך לסלון ודואה את הלפטופ שלה מונח רגיל על השולחן בסבבה שלו. אני מתקשר אליה ועוד בתמימות אומר לה ״פרצו לנו לבית!!״ והיא עונה לי: ״יווווו אני לא מאמינה, השארתי מפתח לאמא שלי בארון חשמל. בטח מישהו מצא אותו ופתח את הדלת!!״ יאאאא איזה פטנט!

יומיים אחרי זה עשו לי פיגוע פייסבוק והמיקום של העלאת הפוסט היה כפר של ערבים בצפון. אני אומר לעצמי בואנה היא מכרה את המחשב שלי. מאותו רגע פחד אלוהים. קניתי מחשב זבל במעט כסף שהיה לי ולקחתי אותו איתי לכל מקום מרוב פחד. כל דבר ערך היה עלי. המזל שלי היה שבעל הבית החליט למכור את הדירה והיינו צריכים לפנות אותה לפני החוזה. זה בא לי משמיים.

אבל הסיפור לא נגמר פה. עם הפינוי של הדירה היה צריך להסדיר חשבונות נכון? כמובן שכל החשבונות שהיו רשומים על שמה לא שולמו והיא באה אלי שוב בבקשה שאני אעזור לה לשלם אותם כי אין לה איך. אמרתי לה כמובן שלא וביי ואז קרה הדבר הלא ייאמן הבא.

הייתי בדירת חדר העלובה שהצלחתי למצוא בתל אביב (החלטתי שלא איכפת לי לעבור לדירת חדר מתפרקת כי אני עם שותפים סיימתי), ממש ביום המעבר עם כל המובילים והארגזים עם כל מה שהעברתי מהדירה. ואז פתאום שיחת טלפון מסבתא שלי (זאת שגרתי אצלה לפני שעברתי לדירה עם השותפה)

אני: היי סבתא
סבתא: יש פה מישהי שיושבת בסלון שאומרת שאתה חייב לה כסף
אני: אימאלה אימאלה אימאלה. סבתא תקשיבי תעיפי אותה מהבית ומהר, היא לא שפויה!

ושוב אימאלה. עברתי לתל אביב וחסמתי אותה מכל ערוץ התקשרות אפשרי. וזאת הסיבה חברים למה בחיים אני לא אגור יותר עם שותפים. זה הייתי אני. תודה ולילה טוב.

אה רגע. ואם יש לכם סיפורי שותפים מצמררים פליז תחלקו אותם כדי שאני לא ארגיש לבד ותהיה פואנטה לפוסט. תודה

Also the way Neve conveys pure fear and disbelief without a single line of dialogue is incredible. You can see Sidney realizing that her worst nightmare is back after 11 years. another reminder of how talented actress she is

It was 2001. Survivor: The Australian Outback was airing and the whole world was obsessed. In my country (not the US), episodes aired like 2 days later, but it was the thing everyone talked about.

I was 14 and completely hooked. I had watched the first season and was already deep into it, but this season was next level. I recorded every episode, rewatched them all week, followed everything religiously.

Then the finale was coming up.

Like always, it aired in the US a day or two before it reached us. And even though it was 2001, spoilers were still a real danger. I tried so hard to avoid them.

On the day the finale was supposed to air that evening, I got to school. I was basically on high alert. During recess, I walked past two kids. One of them goes to his friend, “Oh, you know… I know who won Survivor”

I immediately bolted. Covered my ears. Full panic mode. They noticed. a few minutes later, I’m somewhere else during the break, thinking I’m safe… and suddenly this kid from my grade runs up to me and just starts screaming:

“TINA!!! TINA!!! TINA!!!”

I LOST IT. Like, full breakdown. I literally started crying, lay down on the floor in the middle of school and just sobbed and hyperventilated😂. Took me 13 more years to come out of the closet btw lol