u/Longjumping-Sky-927

רואה אני לפני בחורה, לבושה כהוגן, מכנסיים, קפוצ׳ון, מסתכל אני אליה בביטחון.
מיד היא שולחת את העיניים לפלאפון, מסתכלת שנייה או שתיים, כאילו היא עסוקה.
אני עובר והיא מרימה מיד את עיניה חזרה.

ומיד ליבי דופק, מהרהר, מדוע?
הרי אין זו הפעם הראשונה, שבנות מתנהגות כך. הדבר קורה הרבה פעמים.
אולי הבחורה ביישנית, מרגישה היא נבוכה מלהסתכל חזרה, זוהי מחשבתי האחת.
אבל מחשבה רעה עולה בי, אולי אני מפחיד, גורם אי נעימות, ומיד אני מתמלא חוסר ביטחון.
אולי לא אביט על אנשים חושש אני.

ואז מגיעה המכה בפטיש, מחשבה מצלצלת בי כמו מכה בצלצל,
מבחינתה מבט ממושך הוא סימן להתחלה, והיא לא רוצה שיתחילו איתה או אולי מתביישת.

איזה מצב מצער זה שאפילו מבט רגיל לא יכול להיות, כאלו זה מפחיד כל כך.
סה״כ מבט, נהפך לסיפור כבד.

ואולי אני האשם, שבכלל חושב על כך.

אשמח לדעתכם המכובדת בצורה מכובדת על פוסט זה.

את מה שאני רואה.
אני רואה אדמה ריקה חפה מבתים, לבנה כמו סלע גיר, העצים בה צומחים מדי פעם, מייצרים גבשושיות על פני הלובן.
שיחים קטנטנים קוצים. כמין בליטות קטנות על פני המרחב.
והשקט בה אדיר.
מרחוק רואים קצת ים מבצבץ. ומעליו מתנשאים הרים, מעט אדמדמים, שבולטים במיוחד על הרקע התכול.
וזה יפה, יפה כל כך.
זוהי ארצינו, זוהי מולדתנו, גאה אני בה, מאוהב אני בא.

מרחוק אני רואה מטע דקלים, מרובע ומסודר, צומחים הם בחום הזה.
הדקלים עמוסים בתמרים, ומכוסים בשקיות, ענפיהם נפתחים לרווחה.

גבשושיות עפר מתחילות להיערם, וההרים הגבוהים מתנשאים לקראתי, ואני עובר לידם, הסלעים העצומים בראשיהם, כמין צלקות של אנשים מנוסי קרב.
תלולים הם, אין אדם יכול להשיגם.
איתני הארץ, רק עיזים מסוגלים לטפס לראשם, ועירומים הם מעצים, שיחים, או עלים.
רק עפר שנשפך על מצוק סלעי אדיר.

ואני מתחלחל, כמה עזה הארץ, עוז ועיזוז ורעדה.

מה דעתכם על קטע הכתיבה הזה? האם כתוב יפה?

כולכם מכירים את חוק שימור התנע, גם כולכם יודעים שחוק שימור התנע, זה פשוט חוק שלישי של ניוטון, ואינטגרל על זמן המפגש (מתקף).

ואם לא זכור למישהו, אז אתן הסבר.
ממבט ראשון החוק השלישי של ניוטון הוא חוק תמים, הכוח על הראשון שווה לכוח הנגדי.
בואו נתבונן עליו מבחינת דינמיקה, זה המסה על הראשון כפול התאוצה שלו, שווה למסה של השני כפול התאוצה שלו, והפוך בכיוון.
למעשה החוק הזה יכול לתת לי משווה מסות אידיאלי ללא שימוש בכוח.
אבל יותר מכך, והחשוב, בואו נלך לרגע למוצק שפוגע בחלקיקי גז אידיאלי .
ההאטה של המוצק הזה, תאיץ את הגז הזה.
ובגלל החוק השלישי, אנחנו נקבל האצה של הגז.
למשל: ההאטה של הרכבת בגלל האוויר, עוברת כולה להאצה של האוויר.
ולכן נוצר גל לחץ שמתקדם באוויר מרכבת.
ואז, אם עושים אינטגרל על הזמן של המפגש, באמת מקבלים, חוק שימור תנע לכל החלקיקים.

אבל כשאנשים מסתכלים מנקודת מבט של שימור תנע, הם לפעמים מפספסים את הנקודה הגדולה, אנחנו צריכים להבין האם החלקיק הגז נפגש לפני ההאטה של המסה הגדולה או אחרי ההאטה.
זה לא מוסר באופן זהה.
יש הבדל בין החלקיקים שפגשו בשיא ההאצה לבין החלקיקים שפגשו בסוף ההאצה.
אז נכון שגם שימור התנע הכללי נכון, אבל פה זה פתאום נהיה מובן אינטואיטיבית, פתאום דברים כאלה מקבלים מושגים

לכן לדעתי צריך לשנות קצת את נקודת המבט, רק לצורך האינטואיציה הפיזיקלית, ולהסתכל על שימור תנע כחוק שלישי של ניוטון בלבד ואינטגרל על הזמן.
ולחלק לפי שכבות זמן של מפגש.
פשוט זו גישה יותר אינטואיטיבית, למרות ששימור תנע גם נכון באופן זהה, רק לכל שכבה.
אגב אני מניח שפתרון של משוואה כזאת יהיה מסובך, אבל היא הנכונה.

אשמח לשמוע את דעתכם האם נכון לשנות ככה את האינטואיציה?

1. עבודה במכניקה ניוטונית מוגדרת ככוח כפול מרחק.

ממבט ראשון עבודה מכנית, נראית רק ייצור פיזיקלי, שרק מקשרת בין הכוח לאנרגיה הקינטית.
ואם אנחנו אתאיסטים מדעיים נוכל לומר שאנרגיה קינטית היא סה״כ ביטוי מתמטי למה שאנחנו רואים מול עיננו.
ואם אנחנו מאמינים מדעיים, נוכל לומר שאנרגיה קינטית היא באמת הדבר שקיים, ויש מושגי אנרגיה, לא כביטוי מתמטי בלבד שמתאר מושגים נצפים.

כך או כך ממבט ראשון אין לה משמעות אמיתית ישירה בעולמנו. אבל אנסה להראות פה משהו אחר.
מדוע אנרגיה זה פשוט רכיב מסוים בגוף, שמוצג רק באמצעות העבודה.
אז אקפוץ שנייה לחוקי ניוטון.

2. אם נתבונן על החוק השני של ניוטון, הוא חוק פשוט מאוד, הכוח גורר תאוצה במקביל לכיוון, כשהמסה היא קבוע הפרופורציה.
   לא משנה אם הגוף נע במהירות או הגוף נייח, תמיד התגובה זהה.
   אבל אם הגוף נע, התאוצה יצרה לו מהירות כיוונית, ומצד שני יש לו מהירות כיוונית אחרת, אז המהירות השקולה היא חיבור וקטורי של שניהם, שיוצרת גודל וכיוון חדשים.
   עד פה נקודת המבט הרגילה.

3. האם באמת נקודת המבט הזאת לא מסתירה מאחוריה לעיתים כשל קטנטן? ייתכן.
   יש צורה אחרת להסתכל על זה, כשיש לי גוף שנע במהירות, וגורם מפעיל עליו כוח, ניתן לפרק את הכוח בכיוון מאונך, ובכיוון מקביל.
   הכוח בכיוון המקביל מגדיל את המהירות של הגוף, הכוח בכיוון המאונך משנה את הכיווניות שלו, לפי תנועה מעגלית ומשך הזמן, ניתן לצייר מעגל דמיוני, שהכוח קובע את הרדיוס שלו, וסביבו הגוף ינוע לפי משך הזמן.
   לסיכום: הרכיב המקבילי של הכוח, משפיע רק על הגודל, והמאונך רק על הכיוון בלבד.
   ובמילים אחרות: יש פה השפעות שונות לגמרי, הכוח הכיווני והכוח המאונך, משפיעים אחרת לגמרי, על רכיבים שונים בגוף, זה על הגודל וזה על הכיוון.
   ולכן..

4. אז נכון, שבחוקי ניוטון לגבי מסה, הכוח הכיווני והכוח המאונך לכיוון, מתנהגים באופן ששניהם מתלכדים יחד ויוצרים את ההנחה והצורה הפשוטה של 2.
   אבל יש כוחות לא כאלה, גם בחוקי ניוטון, למשל כוח מגנטי, בה אין התלכדות והכוח פועל רק על הכיוון בלבד.
   החוק בחוקי ניוטון מנוסח באופן כזה שהכוח פועל על הכיוון בלבד.
   כלומר ייתכנו כוחות שמגיבים שונה על הרכיבים השונים גודל וכיוון.
   וגם בכוחות רגילים, במהירויות גדולות או במסות קטנות, לא בטוח ששניהם פועלים זהה, ומתלכדים.
   כלומר: יש פה כשל שיכול להסתתר, וחסד עשה איתנו אלוהים שיצר עולם פשוט כזה במסות רגילות.

5. עכשיו מובן מה זה עבודה, העבודה טוענת שמה שרלוונטי לי זה הגודל, לכן מסננת את הכוח המאונך שמשפיע על הכיוון.
   ולכן אנרגיה זה לא יצור מסתורי זה בסהכ גודל של מהירות ללא כיוון.

עד פה ההיפותזה, והמסקנות הן: שיש לעבודה משמעות עמוקה יותר, והגודל והכיוון (מהירות), הם שני תכונות בגוף.
אשמח לשמוע את דעתכם על כל הדבר החשוב הזה.

1. אם נתבונן בכוחות ניוטון, יש לנו חלק ששמו קינמטיקה שזה מסלול התנועה, ויש חלק ששמו דינמיקה, שהוא מקורות התנועה.
   בחלקים האלה מתחילים המושגים שמהם כמעט הכל נבנה, מסה, אורך, זמן.
   וכידוע זה מערכת MKS או CGS

2. לכל שלושת הדברים האלה, איננו יכולים להצביע ולומר: זהו מסה, או זהו זמן, או זהו אורך.
   כדי להגדיר זמן, אנחנו צריכים משהו מחזורי שעליו אנו משליכים את שאר שינויי התנועות שלנו, יחסית אליו.
   באופן זהה מרחב, אנחנו זקוקים למוט. ועליו נשליך את הגדלים האחרים.
   לזה נקרא: יחסיות מסדר ראשון.
   אבל אם נתבונן לרגע, מהו מוט? מהו השעון המחזורי עליו שאיתו אנו מודדים?
   משהו אינטואיטיבי. ופה אולי יש כשל.
   אני מניח שאין כשל, אבל למרות זאת אני מדגיש שבסוף מגיעים לחושים הגסים.

3. נמשיך הלאה לגבי מסה:
   כדי להגדיר מסה, אנחנו צריכים שני גופים, לשניהם נמדוד תאוצה, ואז נשווה בין גדלי התאוצה עבור מצב זהה/כוח, אחר כך נוכל לומר, זה מסה יחסית למסה האחרת.
   אחד נגדיר כגודל יסודי קילוגרם.
   אבל בנוסף נצטרך להגדיר באותו ניסוי גודל של כוח יסודי ששאר הכוחות יוגדרו עליו.

איפה יש פה בעייתיות?
שהמסה מוגדרת רק מעצם ההגדרה של כוח.
היא לא גורם מוגדר כשלעצמו.
ולמרות זאת אנחנו מחשיבים מסה, כתכונה של החומר, בעוד שזה לא תכונה של החומר, זה איך החומר ההוא מגיב לכוח.
ופה יכול להסתתר כשל.

4. מה יקרה אם המשוואה לא נכונה, בקצוות כמו מהירויות גדולות או חלקיקים קטנים, באותו הרגע המסה כתכונה של הגוף, תהיה פתאום לא נכונה, אנחנו בטעות נחשוב שיש שינוי במסה כתלות במהירות.
   בעוד שהשינוי הוא בחוקיות ובהגב של החומר. כי מסה זה לא באמת תכונה של חומר.
   זה משהו שמגיב לכוח, בהתאם לחומר.
   לסיכום: המסה היא לא תכונה של החומר, היא תכונה של החומר בהתאם לכוח.
   ולכן אותה מסה פתאום תשתנה. ולא בגלל שתכונה אמיתית בחומר משתנה, אלא רק בגלל שצורת ההגב משתנה.

5. הכשל השני:
   עקב ההנחה של מסה כתכונה של החומר, כל שינוי שאנו מזהים אנחנו מייחסים ישר לכוח.
   וזה נכון עבור כוחות רגילים חיצוניים.
   אבל עבור כוחות פנימיים.
   למשל: כבידה. כשאנו מייחסים את המסה כתכונה לחומר, ואנו מזהים במקביל כוח כבידה, אנחנו מייחסים את הכוח כגורם המשתנה. בעוד שייתכן שהכוח קבוע ואיך המסה מגיבה אליו הוא לפי הרדיוס בריבוע. כלומר: זה מתעתע בנו לחשוב שהכוח הוא הגורם וייתכן שצורת הגבת המסה הוא הגורם.

עד פה יחסיות מסדר שני. כמובן שבמכניקה ניוטונית ניתן להגדיר ככה, ואין שום סיבה להימנע זה מאוד מועיל פרקטית, למה לא?

עד פה ההיפותזה על גדלים יחסיים, ועל הכשלים האפשריים.
אשמח לשמוע את דעתכם בתחום זה

אחד הכשלים היסודיים שאני מזהה בעולם הוא: ההנחה שאם הגדול ככה הקטן.

1.

1. יש לנו הנחה שאם בדבר גדול יש כוח משיכה, אזי גם בחלקיק קטן אלמנטרי יש כוח משיכה.

2. בעוד שהדברים מהותית שונים, ייתכן שהמשיכה כלל לא נובעת מהמסה, והמסה היא בכלל גורם שמבטא ריבוי חלקיקים אלמנטריים.

3. אבל ניחא ייתכן שהם צודקים.

5. אם יש תזוזה מA לB אזי אם נקטין את A ונקריב לB נקבל גם תנועה אבל אינטיפסמלית.

6. מה יקרה אם נקטין עוד? נמשיך לקבל תנועה אינטיפסימלית.

כי

1. התנועה רציפה.

3. מה אבל עם התנועה האינטיפסמלית הקטנה, היא בכלל קפיצה כי המרחב בדיד?

5. אז בואו נדבר על זה שהמרחב בדיד.

6. אם כן, מהירות קבועה בקו ישר, יכולה להיות מהירות רגילה, אבל אם הצפיפות הבדידה לא אחידה, אנחנו נראה תאוצה!

7. בגלל שיש צורך ביותר קפיצות ויותר מעברים. לכן הזמן מתעכב.

8. כלומר: אנחנו יכולים להניח (למשל בקצוות היקום), שהמרחב שלנו לא אחיד. ולפיכך יש האצה.

המטרה של הפוסט היא לקבל תובנות, כי כרגע אין לי מה לעשות עם התובנות הללו.

וראיתי שם אנשים הולכים, מצחקקים, נושמים אוויר, הולכים בחבורות על פסי הרכבת, ללא פלאפונים, שלווים.
משפחות מתאחדות.
ראיתי שני הומלסים בצד, יושבים, מצחקקים, מחייכים.
וזה הפתיע אותי.
ביום יום, כולם עם פלאפונים, הכל רועש, ולעולם לא ראיתי את ההומלסים מתקרבים ומדברים, הם תמיד שוכבים בדד.

והבנתי, הבנה עמוקה משמעותית, אדירה.
השקט הזה קיים. כי אין פלאפונים, אין קניונים פתוחים, אין רכבת ציבורית, אין אוטובוסים ציבוריים.
יש שקט.
כשיש שקט אנשים מתאחדים.

ואז חזרתי לתל אביב, והבהלה חזרה.

ואני תוהה לעצמי, למה אנשים מנסים להחריב את היופי הייחודי הזה, באמצעות הרצון לתחבורה ציבורית בשבת?

בנוסף, תחבורה ציבורית תגרור עבודה, עבודה תגרור דאגה, וכולנו בסופו של דבר נחזור להיות עבדים של הכסף.
בעידן בו לא באמת תאורטית צריך כסף, בעידן בו היה היפותטית אמור להספיק יום אחד עבודה בשבוע לכלכל את עצמך.
כך חזו הכלכלנים.
אז שיהיה יום אחד חופש כפוי, הייתי מעדיף שלוש ימים כאלה.
נרוויח אותו כסף כי הכל יחסי.

אז אתם לא נזעקים כמוני? אני בטוח שרדיט מפוצץ באנשים שמתנגדים לפוסט. (וההוכחה המינוסים)