u/ZealousidealBrain910

על פניו הכל בסדר אצלי אני מרוצה מהחיים שלי וממי שאני אבל החוסר הזה בזוגיות קרבה ואינטימיות מקבל אצלי משקל משמעותי מדי ביום יום וזה כבר טופס יותר מידי מקום בראש
אני יודע מה צריך לעשות כדי להכיר הבעיה היא לא איך לגשת למישהי השאלה היא יותר פסיכולוגית,
איך להזיז את הפוקוס מהאין הזה ואיך לצאת מהלופ הזה ולגרום לחוסר להפסיק לשבת ברקע כל הזמן ולחזור לנשום נורמלי? :/
תודה מראש

אין לי מעגל חברתי אני לא בקטע של מועדונים וברים ועל האפליקציות מזמן וויתרתי
אני לא מחפש קלישאות כמו לצאת מאזור הנוחות או פשוט להיות עצמי. אשמח לעצות מעשיות אם יש. תודה מראש..

נשבר לי שאני עומד במקום כבר נצח וכל העולם זז קדימה.
אני מחכה שמשהו יקרה משהו קטן, קצת תנועה איזה סימן או משהו שיראה לי שאני לא מעביר את הימים על פארש ומסתכל עליהם מהצד.

הבעיה שאני סחוט אין לי אנרגיה אין ביטחון עצמי ואני בקושי דוחף את עצמי לעשות את הפעולות שיכולות לשפר קצת המצב ולהקל טיפה על הדיכאון והבדידות האלה.

מצד אחד מת לקשר אני רוצה אנשים בחיים שלי רוצה אינטראקציה ומת לצאת מהבדידות. מצד שני יש מחסומים שמונעים ממני להתקרב (חרדות טראומות וכו׳).

שורה תחתונה אני נשאר לבד שום דבר לא זז בחוץ, הראש במרתון 24/7 מנתח מריץ סרטים, חושב על איך דברים יכולים להשתבש עוד יותר ושופט את עצמי בלי הפסקה.

המוח טס ב500 קמ״ש והמציאות על 0.
אני מבין שתהליכים וטיפולים לוקחים זמן וצריך סבלנות פשוט נגמר לי הדלק ולא יכול להיות תקוע בתוך ״הבינתיים״ הזה אני מותש..

סליחה על המגילה ועל הבכי הייתי צריך להקיא את זה לאנשהו. תודה מראש למי שיגיב ולא יגיד ללכת לקורס או הרצאה.

Going through a rough patch for the past week and a half. Constant tension sadness and anxiety that I can’t seem to shake. I’m in therapy but it’s between sessions. What actually helps you get through stretches like this?

Constantly being busy has become a status symbol. But in most cases it just means you can’t say no, can’t delegate, and can’t focus. The people I know who actually get things done have time left over. Busy isn’t impressive, it’s a sign something isn’t working.

Depression. Loneliness. No direction. Social anxiety that makes even basic connection feel like climbing a wall.
The thing that wears me down the most is the voice in my head that’s been there since I was a kid. The one that turns every small mistake into evidence that I’m fundamentally broken. It’s not occasional. It’s constant. It’s been the background noise of my entire life.
I’m exhausted from being hard on myself. I genuinely want to break free from it but I don’t know how to get there.
The loneliness hits different too not just being alone but having no one to really lean on and just talk. That absence is its own kind of heavy.
And basic tasks? The ones most people do without thinking? They feel like mountains .
I’m in therapy. I’m trying But some days the trying feels like too much.
Not looking for advice. Just needed to say it out loud somewhere.

I’m completely financially dependent on a job that’s draining me. No savings, no plan B. The thought of going in every day feels suffocating but I have no choice. How do you mentally survive this?

Saving it for last means both of you spend the whole conversation with tension. Get it out early and you can actually have a real conversation after.